הקיץ האחרון שלי איתם - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

28.4.2020

אני זוכרת היטב את הקיץ האחרון שלי עם החבר'ה לפני הגיוס.

בדיוק סיימנו תיכון, ריח החופש עלה באוויר ונדמה היה שכל החיים לפנינו.

זאת אומרת, מייד לאחר שנשתחרר מהצבא.

בסוף אותה שנה רובנו כבר ידענו היכן נשרת ומה התפקיד שיועד לנו. לא מעט מהם התכוננו לשירות קרבי, ותוך כדי ההתרגשות העזה סביב הנושא עלתה התהייה שאף אחד לא רצה להגות בקול: האם גם בעוד שלוש שנים נזכה כולנו להיפגש על גדות הירקון ולחגוג יחד סיום של פרק נוסף בחיינו, או שמא חלקנו יישארו צעירים לנצח?

בעיצומו של השירות הצבאי שלי התחיל מבצע "עופרת יצוקה".

לפתע הדיווחים בחדשות קיבלו נופך אישי, פרצופים ושמות של אנשים היקרים לליבי.

אני זוכרת באותה תקופה את הטלפונים התכופים, הודעות מפה לאוזן שהועברו בין החברים כדי להרגיע שהכול בסדר. היה גם ביקור ברצועה וצפייה במתרחש במו עיניי, ללא הפילטר המגונן של מסך הטלוויזיה.

הסטטיסטיקה הפכה למציאות, והסכנה הפכה למיידית.

לא הצלחתי להבין איך שולחים ילדים להילחם במלחמה של מבוגרים, איך פתאום הגיע תורנו לעמוד בקו האש, איך זה שאותם חיילים שכל השנים לפני כן נראו לי כאלו דמויות מרשימות, סמכותיות, כמעט אגדיות, הפכו בכזו מהירות לאנשים בשר ודם – חשופים לפגיעה מכל עבר.

וככל שהשנים עוברות, כך הם נראים לי יותר צעירים, ילדים, פגיעים. וזה כל כך לא פיר שפתאום הם יחדלו להתקיים.

ביום הזיכרון ניתנת לנו ההזדמנות לחלוק כבוד אחרון לאנשים מאחורי המדים, שקיפחו את חייהם בטרם עת, וגם למי שנפגעו במהלך הלחימה ופעולות האיבה. ניתנת לנו ההזדמנות להבין מיהם אותם האנשים שמאחורי השמות והמספרים האישיים, מהו סיפור חייהם, כיצד אנחנו יכולים להמשיך לכבד את זכרם ולהמשיך את מורשתם.

יום הזיכרון הוא יממה גדושה בתהפוכות רגשיות. תרעומת על האובדן לצד גאוות מולדת, הלבטים אם זהו הפתרון הנכון לדבוק בו לצד האמונה שאולי זהו המוצא היחיד. העצבות והשמחה מתערבלים עם המעבר מיום של אבל לאומי לערב של חגיגה פטריוטית. כל אחד מאיתנו קשור אל היום הזה בדרך כזו או אחרת, בין אם באמצעות קשר ישיר או דרך סיפורים שנגעו בנו.

מבקשים מאיתנו להסתכל על התמונה הגדולה, על התכלית הזו שהיא "גדולה יותר מכולנו", אבל דווקא ביום הזה אני מעדיפה להניח למכלול ולהתמקד בפרטים עצמם. בחיילים שנפלו. בילדים שהיו.

יהי זכרם ברוך.