מירית הררי - האישה וההשראה

27.9.2020

לפני קצת יותר מחצי שנה התוודעתי לסיפורה של מירית הררי וההתמודדות מעוררת ההשראה שלה עם מחלת הסרטן. בן זוגי, שעקב אחריה ברשתות החברתיות, סיפר לי שהיא מוצאת מפלט בקריאת ספרים, ומפה לשם נוצר בינינו קשר ושלחתי לה את ספריי לקריאה.

מירית הפתיעה אותי כשביקשה מבן זוגי את מספר הטלפון שלי ופנתה אליי באופן אישי כדי להודות ולומר לי עד כמה נהנתה לקרוא את ספריי. המחווה הזו ריגשה אותי מאוד. קיוויתי כמו כולם שהיא תנצח את המחלה הארורה הזו, ושמחתי בשבילה כאשר זכתה להיות בחתונה של בתה.

לפני כשלושה חודשים פניתי אליה בבקשה לתרום מספריי למחלקה האונקולוגית באיכילוב בה התאשפזה. באדיבות רבה היא שלחה לי את אנשי הקשר והסבירה לי עם מי לדבר כדי להניע את העניין. מפה לשם הקורונה שוב הגיחה אל חיינו, יציאת הספר החדש שלי התעכבה ונשאבתי למערבולת של עבודה מסביב לשעון שקצת גרמה לי להזניח את העניין.

אחר כך צצה לי תזכורת נעימה כשראיתי שמירית זכתה להיות בחתונה של בתה, ואמרתי לעצמי שאכתוב לה מילים חמות וגם אשלח לה את ספרי החדש לכשיצא, כי כאמור מירית אהבה מאוד לקרוא. אמרתי לעצמי שהיא בטח מצויה בתקופה סוערת ומקבלת הודעות ומסרי תמיכה מכל עבר, ולא רציתי להעמיס עליה בתקופה האינטנסיבית הזו.

ואז ביום ראשון שעבר, כשהבנתי ששבוע הבא זה יום כיפור, גמרתי אומר שהגיע הזמן לעשות מצווה ולתרום מספריי לחולים שייאלצו לבלות את החג בבית החולים. הרמתי טלפון ודיברתי עם אנשי הקשר שמירית שלחה לי, וקבעתי להעביר להם את הספרים בהמשך השבוע.

רציתי לעדכן את מירית ולהודות לה על עזרתה, ואמרתי לעצמי שיש עוד זמן. אמתין עד אחרי שהספרים יגיעו למחלקה ואז אעדכן אותה בבשורות הטובות.

זמן קצר לאחר מכן גיליתי שמירית הלכה לעולמה באותו הבוקר.

הלב שלי חש טלטלה עמוקה באותו הרגע. צירוף המקרים הגורלי הזה גרם לי לחשוב שאולי העיתוי של ההחלטה שלי לא היה מקרי, אבל תחושת ההחמצה ניקרה בלבי. כעסתי על עצמי על הדחיינות שלי ועל שמנעתי ממנה מילים טובות ובשורות שהיו משמחות אותה. ברור לי שאני רק אחת מיני רבים, ושמירית נגעה בלבבות רבים כל כך, ובכל זאת, תחושות ההחמצה והחרטה עדיין שם. הן ילוו אותי גם אל תוך כיפור.

בשבוע שעבר הספרים נמסרו למחלקה האונקולוגית באיכילוב, ותרומתם הוקדשה למירית. יהי זכרה ברוך.