שבוע הספר הראשון שלי

8.6.2021

בשבוע הספר הראשון בו הוצג ספרי בדוכני כתר, כחלק מהוצאה ידועה וגדולה, מכרתי 6 עותקים בלבד.

"לא נורא," עודדה אותי אימי. "יש תחרות רבה בין הספרים, ואל תשכחי שאת סופרת לא מוכרת."

באחד מהימים, כשהגעתי לצפות בספריי מהצד, ראיתי שמישהי קנתה את הספר ואפילו התביישתי לגשת אליה ולהציע לה הקדשה.

עשרה ימים, שישה ספרים - אפילו לא ספר אחד ביום.

שנה לאחר מכן, קיבלתי הצעה להתאגד יחד עם סופרות עצמאיות נוספות ולפתוח דוכן משלנו. לאחר "הכישלון" בשבוע הספר הקודם, עלו בי לא מעט חששות, אבל לאחר הפצרות רבות מצד אחת הסופרות, החלטתי להשתתף. אימי קצת חששה בשבילי, פחדה שאתאכזב, אבל תמכה בי.

בתום שבוע הספר גיליתי שמכרתי מספיק כדי לכסות את ההוצאות ואפילו נשאר לי רווח קטן. אימי ממש היתה גאה בי, ולמען האמת - גם אני הייתי גאה בעצמי.

בשנים הבאות זו כבר לא היתה התלבטות אם להשתתף או לא. התמכרתי לאדרנלין, למפגש עם הקוראים, לחשיפה של ספריי ובעיקר - להרגשה המדהימה כשמישהו רוצה את הספר שלך ועוד חפץ בהקדשה.

כל שנה, מספר הספרים שמכרתי הלך וגדל. תרמה לכך העובדה שהוצאתי ספר חדש בעברית וגם תרגום באנגלית. התראיינתי לערוצים בינלאומיים, לערוץ 11 המיתולוגי, לגל"צ וגם לכתבה ב-ynet.

כל אלו לא היו מתאפשרים לולא שבוע הספר!

לפני כשלוש שנים יצא שהתחתנתי בדיוק בחודש שבוע הספר ולכן לא לקחתי חלק פעיל מדי. עדיין מכרתי, אבל פחות משנים קודמות.

התאכזבתי.

שנה לאחר מכן, בן זוגי עודד אותי לפתוח דוכן בעצמי, שיהיה כתוב עליו בגדול ״דנה מויסון - ספרי מתח״.

"תבני את המותג," הוא אמר לי.

"איזה מותג?" שאלתי.

"את. את המותג," הוא חייך.

למען האמת, הסקפטיות שהיכתה בי לפני שנים, בשבוע הספר הראשון, הצליחה להטביע את חותמה גם הפעם. הרי בשנה שעברה המכירות ירדו, ומאז לא הוצאתי ספר חדש מלבד תרגום נוסף באנגלית. מה גם, שהמלאי של הספר הראשון כבר אזל לגמרי ופירוש הדבר היה להוציא מהדורה חדשה - השקעה כלכלית לא קטנה - ומי אמור להבטיח לי שעדיין ירצו לקרוא ספר שעוד מעט חוגג 7 שנים? ספרים בני חודש בקושי מחזיקים מעמד על המדף...

וגם לא דיברנו על זה שדוכן לבד עולה פי כמה וכמה מדוכן משותף עם סופרים נוספים.

אבל בסוף הלב ניצח את הראש, ואמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת על זה גם אם בסוף אצא מופסדת. גם אם אף אחד לא יבוא לדוכן שלי. גם אם, כמו בשבוע הספר הראשון, אהיה "כישלון".

הייתי חייבת לנסות.

עם ההתקרבות לפתיחת שבוע הספר, כך גם גברה ההתרגשות. הדפסתי מהדורה חדשה - קטנה אומנם - של הספר הראשון. "שהבעיות שלך יהיו שאין לך מספיק ספרים מאשר יותר מדי," הטיפה לי אימי, שלא רצתה שאיתקע עם הספרים. קניתי שקיות יפות, פרטתי עודף, הכנתי קישוטים, ביקשתי חופש מהעבודה - והכול מהול בחשש שאולי כל זה לחינם.

ביום הראשון לשבוע הספר התפוגגו כל חששותיי כאשר ביום אחד החזרנו את כל ההוצאות ומכרנו יותר ספרים בערב אחד מאשר כל שבוע הספר הקודם.

אני כותבת בלשון רבים, כי לולא בן זוגי התומך, שהגיע כל יום מהעבודה כדי לעמוד לצידי, מצויד בחולצה עם הלוגו של "דנה מויסון - ספרי מתח" (המותג) וכריזמה אינסופית, שום דבר מזה לא היה קורה.

בסוף הצרות שלי היו, בדיוק כפי שאימי ניבאה, שלא נשארו לי מספיק ספרים למכור. היא אמרה שהספר הראשון שלי הוא כמו חתול בעל תשע נשמות, שכל הזמן קם לתחייה ומצליח לכבוש את קוראיו.

מיותר לציין שהיה זה שבוע הספר המוצלח ביותר (מכל בחינה) מבין שנים רבות של השתתפות בשבוע הספר. והעובדה שהיה לי דוכן משלי, שהיה באחריותי המלאה בכל מובן, רק המתיקה את טעם ההצלחה.

אני לא יודעת מה צופנת השנה הנוכחית, אבל אני יודעת שלעולם לא אפסיק לנסות להמשיך לכבוש עוד פסגות.

אני כותבת את המילים האלו עכשיו כדי לומר לנערונת שהייתי בשבוע הספר הראשון, ש-6 ספרים הם לא כישלון. הם היו רק הצעד הראשון בדרך להצלחה.

אני כותבת לה ולכל מי שבתחילת דרכם לא לוותר לעצמם. להעז, להתמודד עם הפחדים, לא לפרוש. גם אם ההתחלה - וגם האמצע - הם קשים ולא מתגמלים.

אם הייתי פורשת אחרי שבוע הספר הראשון, בחיים לא הייתי מאמינה לעצמי שיום יבוא ואפתח דוכן משלי. שאצליח להתפרנס מהיצירה שלי.

אם הייתי פורשת אחרי שבוע הספר הראשון, היה מופיע כאן סיפור אחרי לגמרי. סיפור של החמצה.

אל תתנו לעצמכם להחמיץ את החלומות שלכם. תילחמו בכל הכוח. מי יודע, אולי זה יעבוד.